מאמר זה עוסק במשמעות של המושג "זיכרון גופני", וכיצד הוא בא לידי ביטוי בקבוצות של "תודעה בתנועה" - טכניקה אשר פיתחתי במשך 10 שנות היותי מטפלת בתנועה מתוך גישה הרואה את המשברים והתקיעות בהם אנו נתקלים במהלך חיינו כרגעים של הזדמנות פז לצמיחה ושינוי.
אנו נושאים את סיפור חיינו גם בגוף. הגוף זוכר את איך שהחזיקו אותנו כשהיינו תינקות. הגוף זוכר את התחושות שהתעוררות בנו בעקבות זה שפגעו בנו ונעלבנו, הגוף זוכר איך שהגבנו לפחד, את החוויות המיטיבות שלנו ואת החוויות הלא מיטיבות. כל חוויה שאינה מיטיבה באופן אוטומטי מכווצת אותנו . חוויות טובות מרחיבות עוד ועוד את יכולת התנועה שלנו, הרכות והפתיחות שלנו בגוף.
יותר ויותר מחקרים מראים כיום על התשובות הנפלאות שבעבודה על הגוף והתנועה, כמהווים פריצות דרך בטיפולים פסיכולוגיים ונפשיים. שהרי אי אפשר להתעלם מהגוף שלנו שהיה נוכח בכל תא ותא בחוויות חיינו. התפתחות המילים והשפה הינם שלב מאוחר יותר בהתפתחות שלנו. השלב הראשוני הינו תחושתי גופני בלבד. והוא מלווה אותנו עוד בהיותינו ברחם אימנו ונוכח כל רגע ורגע בחיינו.
בעידן שלנו, בו החלק הקוגניטיבי מואדר, אנו נוטים לשכוח את הדבר הכי בסיסי הזה: הגוף שלנו הוא – אנחנו. הרבה אנשים נמצאים בראש בלבד ומתרחקים יותר ויותר מהגוף שלהם. מעצמם. ואז הגוף מתחיל לדבר: תחושות של כאב. תפיסות. מקומות ואיברים שטווח התנועה שלהם מאוד קטן מתחילים להתנוון וכך גם אנחנו – היצירתיות שבו, היכולות הרגשיים שלנו. אילו המעוררים את תחושות הנועם הרכות והחמלה. כל אלה נדחקים הצידה ובמקומם עולה תחושת הניכור והזרות לגופינו – לעצמנו. מחקירם רבים מראים על הקשר ההדוק בין התנועה שלנו במרחב ובין הדימוי העצמי שלנו. דימוי גופני ודימוי עצמי שזורים זה בזה.
כשאנחנו מתחילים לנוע את הזיכרון שבנו, מתעוררים גם חלקים רדומים, כאלה ששמרנו היטב כדי לא להיות בקשר איתם ולהרגיש כאב. כשאנו עובדים על הרחבת הרפרטואר התנועתי ולקיחת מקום במרחב החלל מתחילים לקרות שני דברים. תחושות ורגשות שבכר מזמן לא פגשנו בהם...דבר שמעורר גם קושי ופחד. ולצידם תחושת שחרור מיטיבה. שמחה יצירתית וספונטנית כזאת השייכת לעולם הילדות שלנו במובן הכי טהור של המילה. במובן של הילד הפנימי זה שרוצה רק טוב , זה שמאמין בטוב.
תהליך זה הינו מורכב ומעורר לעיתים התנגדויות רבות. ובמקום בו מתעוררת ההתנגדות שם אנחנו אמורים לשים לב הכי הרבה. לרצות לעבוד שם לעומק. משם ודרך הנגיעה העמוקה והצלילה לעומק הזיכרון התודעתי ובמקביל התנועה המוזיקה וההנחייה שלי באופן מקביל מחזקים את הקולות של הערך העצמי, היכולת שלי לשהות ולקבל גם את החלקים הלא נעימים, אלו שממש התאמצתי לשכוח במשך השנים תוך תחושת החיוניות החיות והשמחה. נוכחתי לראות במשך 10 שנותי כמטפלת בתנועה שהחיבור הזה יחד של נגיעה בשורשים לצד מציאת כוחות בו זמנית דרך חווית החיבור לגוף והחוויה התנועתית הוא השילוב המנצח לצמיחה ושינוי.
אני רוצה לרגע לפתוח צוהר לרגעים מתוך העולם של הטיפולי: מטופל שהגיע אלי והיה בטיפול וורבלי קוגניטיבי במשך כחצי שנה. חצי שנה של עבודה על תכנים כמו חרדות והביטוי שלהם בהפרעה קומפולסיבית אובססיבית (ocd) כשהגיע אלי התחלנו לשים לב לאופן בו מאורגן הגוף ולתנועות בהם נמנע מלעשות. לאט לאט התמקדנו באיזור הרגליים והאגן. ובמשך הזמן הועלו תכנים על נטייה הומוסקסואלית , תכנים שלא היה עימם בקשר הוורבלי אולם הקשר לגוף ולתנועה. למקומות החסומים איפשרו לו להגיע לרובד שהודחק והוסתר. דוגמא נוספת: מטופלת שהייתה לה יכולת וורבלית מדהימה. עד כדי כך שהדיבור הפך בעצמו למנגנון הגנה בו היא שולטת במה לומר ואיך לומר ומה להסתיר. התחלת הטיפול בתנועה היה שלא יכלה כמעט לזוז . ההוראות שלי בתחילה היו רק להקשיב לגוף. אח"כ בניסיון להניע בעדינות לאט לאט את מה שכן יכול לנוע. החוויה שלה מולי חיבר אותה דרך המבוכה והתקיעות שחשה מולי לפתוח סיפור שלם על הסודות שהסתירה במשך חייה.
והנה רגעים מתוך חווית הקבוצה:
● עיצמו עיניים לרגע ונסו לדמיין אירועים שונים בחייכם.
● מה אתם זוכרים?
● איזה זיכרון ואיזו תמונה עלו לכם ראשונים?
● מה אתם חשים בגוף כשאתם נזכרים? איזה רגש עולה בכם?
● ועכשיו מתוך הזיכרון והתחושות הגופניות שהוא מעורר תנו לתנועה ספונטנית, כזאת שהגוף מוביל להתקיים. מאיפוא התנועה מתחילה? אילו איברים לוקחים חלק בתנועה ואילו חלקים לא? מה שם מרגיש תקוע ומה שם משוחרר?
וככל שהתנועה בחדר ממשיכה אנחנו מנסים להרחיב ולפתוח את כל מה שנחסם שם ונאגר בכיווץ ובמנחי הגוף שלנו.
את זאת אני עושה במספר שלבים, החלק הראשון מוקדש לעבודה בתנועה:
השלב הראשון – לשים לב לכך שאנחנו נושאים את סיפור חיינו בגוף. להבין ולהרגיש את כל מה שהצטצמם והתקבע. השלב השני – לראות מה קורה שם בגוף. אילו מקומות באילו איברים אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לנוע ולהזיז. אילו איברים מובילים את התנועה שלנו? מה זה אומר? השלב השלישי - העמקת והרחבת התנועות והיכולת התנועתית. מה קורה בשלב הזה? מה נפתח? ואיך זה פוגש אותנו ברמה התחושתית והרגשית? בשלב זה נשים לב גם להתנגדויות. למבוכה. למקומות שקשה לפתוח ולשחרר. השלב הרביעי – אחרי שקיבלנו ונשמנו את מה שיש. נהיה בשלב שיש בו גם חמלה. חמלה על עצמנו. חמלה על כך שאיננו מושלמים, חמלה על כל החלקים שרצינו לשנות ולא הצלחנו, שרצינו שלא יהיו חלק מאיתנו, שלא היינו בקשר אמיתי איתם. השלב החמישי – נתחבר לחלקים הגמישים, אלה שקל להם לנוע. אלה שנוח לנו לשהות בהם. לאט לאט נרחיב גם את התנועות והאיברים שקשה לנו להניע ולהזיז...ננסה לתת לגוף לנוע מתוך הגוף ולא מתוך התודעה. זה הרגע בו אנו שוכחים הכל ונותנים לתנועה אוטנטית להוביל. נותנים לגוף לדבר. השלב השישי - רגיעה. ניתן תצומת לב לכל מה שהתחולל בחדר. ביני לביני. ביני לבין האחר. שלב זה יש בו הכרת תודה על הרגע. נזהה את כל השינויים שהתחוללו בתהליך בו חיברנו בין תודעה רגש ותנועה ונכיר תודה לעצמנו על היכולת שלנו להתחבר לעומה שבנו ולהבין שכל רגע הוא הזדמנות לשינוי וצמיחה.
חלק שני - השיתוף במעגל הוורבלי:
אחרי החוויה של התנועה שבה משולבים שלושת הכוחות שלנו ושזורים זה בזה: התודעה הרגש והתחושה. אנחנו יושבים ומדברים על החוויה התנועתית. על מה שהרגשנו. למה שמנו לב. מה למדנו חדש על עצמנו. מה התובנות שלנו. כיצד חברי הקבוצה היו עבורינו כמראה וכיצד כל זה משקף את אופן התנהלותנו בחיים.
כי אני מאמינה שהתפר הזה שבו קורה החיבור בין הגוף לנפש זהו רגע עוצמתי המאפשר תחילתו של המסע שלנו לשינוי וצמיחה. ואתם? איזה שינוי אתם הייתם רוצים שיתחולל בחייכם?
Comments